הלב של הגליל: הסיפור של "לה פטיט פריז"
יש רגעים שבהם הריח מקדים את המראה, והוא מספר סיפור שלם עוד לפני שחניתם את הרכב. בלב מושב עין יעקב שבגליל המערבי, בין שבילים כפריים ושקט של מושב, מסתתרת פנינה קולינרית שלא הייתם מצפים למצוא הרחק מהשדרות המרכזיות של תל אביב או פריז. זהו "לה פטיט פריז" – הפטיסרי של הודיה ושירלי, שתי נשים מוכשרות שהחליטו להביא את אמנות האפייה הצרפתית דווקא אל הכפר, אל המקום שבו האדמה והשמיים נפגשים.
חזון של קראנץ' וחמאה בלב הכפר
ההחלטה להקים פטיסרי ברמה גבוהה במושב לא הייתה מובנת מאליה. "זה לא מקום מרכזי וגם לא סופר נגיש", מודה הודיה בחיוך, "אבל זיהינו צורך. היה חסר פה באזור מקום שמגיש מאפה איכותי באמת, כזה שנעשה בטכניקות קלאסיות ובחומרי הגלם הטובים ביותר". והצפון, כך התברר, רק חיכה לזה. מהרגע שהדלתות נפתחו, המקום הפך למוקד משיכה. תיירים מהצימרים היוקרתיים בסביבה, אורחי מלונות הבוטיק ומקומיים שחיפשו טעם של חו"ל ליד הבית, מילאו את השולחנות מדי יום.
ב"לה פטיט פריז" אין קיצורי דרך. כל קרואסון, כל עוגייה וכל קינוח ויטרינה מרשים נעשים במקום, מאפס. "אנחנו מכינות הכל בעצמנו", הן מדגישות. הטריות הזו היא הסוד של המקום – המאפים יוצאים מהתנור לאורך כל היום, ממלאים את החלל בניחוח משכר של חמאה מזוקקת ובצק שמרים איכותי.
זהו "טרה בון" (Très bon) במובן העמוק ביותר של המילה.
מחכים ליום שאחרי, אופים ביום הזה
גם היום, כשקולות האספרסו עדיין מתערבבים ברעשי הרקע של המלחמה, הודיה ושירלי ממשיכות ליצור. הן מכינות הכל בעצמן, בטריות מוחלטת ובאיכות ללא פשרות, מתוך אמונה שהטעם של "טרה בון" הוא מה שיחזיר בסוף את האנשים הביתה.
הדרך לעין יעקב אולי אינה בטוחה או נגישה כפי שהייתה, אך עבור מי שנמצא באזור או עבור אלו שמחפשים דרך לתמוך בעסקי הצפון מרחוק, "לה פטיט פריז" היא תזכורת חיה ליופי שנשמר גם בתנאים הקשים ביותר. הן מחכות ליום שבו יוכלו שוב לארח תיירים ומבקרים בנחת, ובינתיים – הן ממשיכות לעשות את מה שהן יודעות הכי טוב: להמתיק את המציאות המרה, מאפה אחד בכל פעם.
הישרדותו של עסק קטן בלב אזור לחימה היא משימה כמעט בלתי אפשרית. בתוך המציאות המורכבת הזו, שבה אין חזרה לשגרה והצפון עדיין נמצא תחת איום מתמיד, זכה הפטיסרי לחיבוק משמעותי ממיזם "כתום.ישראל" של בנק מזרחי טפחות.
